<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"י</h1>
<h2>דף י:</h2>
עוד ראיה שקדושה ראשונה היא לכל מילי אלא מצות התלויות בארץ. פרק אין בערכין (ערכין י' ב') תניא עד שלא נכנסו ישראל בארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, ומייתי ראיה במסכת מגלה פרק קמא (י"ד א') דאמרינן אם כן הלילה נמי נימא, אמר רבי יצחק שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק והרי יציאת מצרים, ומשני, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. הרי שזה הנס היה באותן שבעים שנה של גלות בבל ואפילו הכי מה שנתחייב בעולם מפני דיני ארץ ישראל לא ישתנה, אלמא קדושתה היא לעולם מהכניסה ראשונה ואפילו משעת נתינה לכל כיוצא בזה.
<h2>דף יג.</h2>
עוד רואה אנכי להאריך בביאור זה עד שלא יאמר לי איש הא בהא תליא כלומר אין חיוב מתנות שם דאוריתא, וכן אין שם מעלת הארץ ככבוש שני. וזה ששבעים שנה של גלות בבל בטלה קדושת כלל הארץ בכל חלקיה כל אותן שבעים שנה חוץ מעיר ירושלם שקדושתה קדושת עולם כמו שקדם, וכשחזרו עם עזרא חזרה לקדושתה. ויש לנו לומר שמה שבטלה באותן שבעים שנה הוא מחיוב מצות התלויות בארץ לבד, וכמו שאמרו מסכת מגלה פרק קמא (י' א'), אלא כיון שגלו ישראל לבבל נטלה מהם מצות ערי חומה. ועוד שלשון הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) הוא, מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, ולא קאמר חולין היתה הארץ ונתקדשה. וסוף מסכת ערכין (ל"ב ב') מה ירושת אבותיך בחדוש הדברים הללו, והם השמיטין והיובלות וכיוצא בהם לחוד, שהרי ביאת ישראל לארץ לא קדשה שכבר הייתה קדושה שהייתה מתנה ונחלה מאל, ויציאתם ממנה לא חללה. ומה שכתוב (יחזקאל ז' כ"ב) ובאו בה פריצים וחללוהו דרשוהו על ירושלם (בכורות נ' ע"א), וכמו שכתבנו פרק ששי. דאלו עמידת הגוים היה קודם שגלו לבבל כמו שכתוב בהרבה מקומות ולא הורישו וגומר. ולזה מסכת שביעית (פ"ו משנה א') ומסכת חלה (פ"ד משנה ח') אמרו בלשון "חזקה" לשניהם מה שהחזיקו עולי בבל ומה שהחזיקו עולי מצרים. וכן סוף פרק אין בערכין (י"ג א'), רב אשי אמר הני שית שני עד דסליק עזרא מבבל וקדש ארעא לא קא חשיב להו, שהרי לא עשו שמטה עד שנה שביעית לביאתו שהוא שנת י"ג לבנין הבית, אלא שבביאתם נתחייבה הארץ בחקי המתנות מדין תורה וביציאתם נפטרה מהם. ולזה תמצא כשהם מזכירין ז"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה לא הזכירו אלא על חיוב זה לחוד. וכן תמצא שה"ב התרומה ז"ל נזהר בזה שכתב "אף על גב דקדושת הארץ בטלה לענין תרומות ומעשרות", הרי שפרט לך בטול הקדושה לדעתו שאינו אלא לענין תרומות ומעשרות, ובכמה מקומות חוזר זה הלשון. והתורה הקדושה אמרה כשתהיו בארץ הקדושה (ויקרא כ"ה י') וקדשתם את שנת החמישים שנה, אבל קדושת הארץ כלה לגבולותיה המוגבלים בתורה, וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת הש"ם מקדושה ראשונה ולהלן בדקאי קאי לא בצר לא בזמן הגלות שהיו בבבל וגם לא בגלותנו היום.
<h2>דף כט.</h2>
מסכת ערכין סוף פרק המקדיש אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ואמרי' (ע"ז ס"ד ב') איזהו גר תושב, שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. ולולי זה, אם רצה הגוי לעמוד בארצנו לא נניחהו, דכתיב (שמות כ"ג) לא ישבו בארצך. ונקרא גר תושב כלומר שהוא גר לענין שהוא מותר לשכון בארץ לבד. ומה שאמרו אין גר תושב נוהג כלומר שאינו מצווה להחיותו אלא בזמן שהיובל נוהג. כלומר, שהמלכות תהיה לנו. אבל לקבלו ולהכניסו תחת כנפי שכינה, אפילו בזמן הזה מקבלין אותו. כהר"ם ז"ל הלכות איסורי ביאה פרק י"ד (הלכה ז'), איזהו גר תושב, זה גוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז עם שאר מצות שנצטוו בני נח, ולא מל ולא טבל, הרי זה מקבלין אותו, והרי הוא מחסידי אומות העולם. ולמה נקרא שמו תושב, לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל. (הלכה ח') ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה, אפילו קבל כל התורה כלה חוץ מדקדוק אחד, אין מקבלין אותו. פרק המקבל שדה מחברו (ב"מ קי"א א') גר תושב יש בו משום (דברים כ"ד ט"ו) ביומו תתן שכרו ואין בו משום (ויקרא י"ט י"ג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. שבע מצות הם א"ב ג"ד. א'גאבר מן החי, אלדים אחרים. ב'גברכת השם. ג'גגזל, גילוי עריות. ד'גדינין, דמים.
<h2>דף לב:</h2>
[בענין קדושה ראשונה לא בטלה לענין מעלת ארץ ישראל]. עוד רואה אנכי להאריך בביאור זה עד שלא יאמר לי איש הא בהא תליא כלומר אין חיוב מתנות שם דאוריתא, וכן אין שם מעלת הארץ ככבוש שני. וזה ששבעים שנה של גלות בבל בטלה קדושת כלל הארץ בכל חלקיה כל אותן שבעים שנה חוץ מעיר ירושלם שקדושתה קדושת עולם כמו שקדם, וכשחזרו עם עזרא חזרה לקדושתה. ויש לנו לומר שמה שבטלה באותן שבעים שנה הוא מחיוב מצות התלויות בארץ לבד, וכמו שאמרו מסכת מגלה פרק קמא (י' א'), אלא כיון שגלו ישראל לבבל נטלה מהם מצות ערי חומה. ועוד שלשון הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) הוא, מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, ולא קאמר חולין היתה הארץ ונתקדשה. וסוף מסכת ערכין (ל"ב ב') מה ירושת אבותיך בחדוש הדברים הללו, והם השמיטין והיובלות וכיוצא בהם לחוד, שהרי ביאת ישראל לארץ לא קדשה שכבר הייתה קדושה שהייתה מתנה ונחלה מאל, ויציאתם ממנה לא חללה. ומה שכתוב (יחזקאל ז' כ"ב) ובאו בה פריצים וחללוהו דרשוהו על ירושלם (בכורות נ' ע"א), וכמו שכתבנו פרק ששי. דאלו עמידת הגוים היה קודם שגלו לבבל כמו שכתוב בהרבה מקומות ולא הורישו וגומר. ולזה מסכת שביעית (פ"ו משנה א') ומסכת חלה (פ"ד משנה ח') אמרו בלשון "חזקה" לשניהם מה שהחזיקו עולי בבל ומה שהחזיקו עולי מצרים. וכן סוף פרק אין בערכין (י"ג א'), רב אשי אמר הני שית שני עד דסליק עזרא מבבל וקדש ארעא לא קא חשיב להו, שהרי לא עשו שמטה עד שנה שביעית לביאתו שהוא שנת י"ג לבנין הבית, אלא שבביאתם נתחייבה הארץ בחקי המתנות מדין תורה וביציאתם נפטרה מהם. ולזה תמצא כשהם מזכירין ז"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה לא הזכירו אלא על חיוב זה לחוד. וכן תמצא שה"ב התרומה ז"ל נזהר בזה שכתב "אף על גב דקדושת הארץ בטלה לענין תרומות ומעשרות", הרי שפרט לך בטול הקדושה לדעתו שאינו אלא לענין תרומות ומעשרות, ובכמה מקומות חוזר זה הלשון. והתורה הקדושה אמרה כשתהיו בארץ הקדושה (ויקרא כ"ה י') וקדשתם את שנת החמישים שנה, אבל קדושת הארץ כלה לגבולותיה המוגבלים בתורה, וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת הש"ם מקדושה ראשונה ולהלן בדקאי קאי לא בצר לא בזמן הגלות שהיו בבבל וגם לא בגלותנו היום.
וכן תמצא שאמרו ז"ל (מגילה ב' א') כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. ומן הדין היה לומר כרכין המוקפין חומה מימות אחשורוש, ומפרש הירושלמי שהטעם הוא לחלוק כבוד לארץ ישראל שהייתה חרבה באותו זמן ויהיה להם גנאי לקרות ככפרים ויהיה זכרון לארץ ישראל עם זה הנס, הרי שאפילו בחרבנה הייתה בכבודה.
וכן כתב הר"ם ז"ל הלכות בכורים פ"ה (הלכה ח'), וקדושה ראשונה בטלה משגלו, הואיל והיא ארץ ישראל מפרישין בה חלה אחד ממ"ח ושורפין אותה. וכן תמצא למה שאמרו לשבת אברם מצרימה וכו' כמו שקדם. ובירושלמי בפי' מסכת שביעית פ"ו (הלכה א'), אמר רבי יוסי משעה שגלו ישראל לבבל כלום נפטרו אלא מן המצות התלויות בארץ, ואם כן הארץ לא בטלה אלא מהם לבד, וכשחזרו חזר הדבר ליושנו באותו חיוב.
שאם לא היה כן והוה ליה כחוצה לארץ, (בזמן הגלות) אם כן כל אותן שבעים שנה הצדיקים אשר נקבו בשמות שנודע קבריהם בארץ עמדו כל אותן שבעים בחוצה לארץ בתוך קבריהם, או האבות הקדושים היו נקברין בחוצה לארץ עד שבאו ישראל עם עזרא, או ירושלם שקדושתה לעולם היתה בחוצה לארץ כל אותו זמן. הלא הם ע"ה היו חוששים שמא יבא יובל ויוציאם מכלל קבור בקבר שאינו שלו ולא יהיו חוששין שיבא גלות ויוציאם מכלל קדושת הארץ, אם היה העניין כך אי אפשר שלא התפללו לאל יתעלה על זה, או לא היתה התשוקה כל כך. וכדאמרינן פרק יש נוחלין (ב"ב קי"ב א') ופנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת, דאם כן נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. ועוד עזרא לא נצטוה שיכבוש מקום פלוני ויניח מקום פלוני, שלא בא עמו לא מלך ולא אורים ותומים ולא כל ישראל אלא קצתם, שמבני הגולה נשארו אחריו בבבל. אלא הבחירה הייתה אליו ולסיעתו לכבוש ולקדש זה ולהניח זה. וכן מצאתי לרב בעל התרומה ז"ל שכתב ונראה דהכי פשיטה, בימי יהושע ודאי הוטל עליהם חובה לקדש כל מה שבתוך התחומין המפורשין באלה מסעי, וכשעלו בימי עזרא היתה יכולת בידם להניח מלקדש כל כך כרכין שקדשו וכן הניחו קצת, כאמרם (חולין ז' א') הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. ושמא גם הכל היו יכולים להניח אם היו רוצים ולא היו נענשים, ואע"פ כן חייבו עצמן לקדש הרבה למעשרות, ומ"מ מה שקדשו היה חייב בתרומה ומעשר מן התורה, עד כאן. ואם שמא לא חזר עזרא לכבוש חברון ושכם ודרך אפרת ותמנת סרח וגבעת פנחס והגבעה בארץ בנימין, האבות הקדושים ורחל אמנו ויוסף הצדיק ויהושע בן נון ואלעזר הכהן ושאול בן קיש היו נקברים בחוצה לארץ, ולא היו בכלל וכפר אדמתו עמו, ולא בכלל הטוב המגיע למי שקבור בארץ ישראל, זה חלוף לא יתכן.
וכן הדבר בפי' בתוספתא מסכת אהלות פרק (י"ז) [י"ח] (ה"א), עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון סוסיתא וחברותיה אשקלון וחברותיה אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהם משום ארץ העמים. והר"ם וה"ב התוספות ז"ל שמו בזה הענין בית שאן ואשקלון בשוה. אם כן כל מה שהוא מכבוש עולי מצרים הוא היום כענין כלל הארץ, אלא לענין תרומות ומעשרות כדאמרנא. ואם נסתלקה מכבוש עולי מצרים כל קדושתה לכל מילי, היאך יבא עזרא שהרשות בידו ומפני שיסמכו בה עניים בשביעית ימעט גבולים ויעשה ארץ ישראל כעורו של נמר לא כצבי. פה ארץ ישראל ופה חוצה לארץ, ופה ארץ ישראל ופה חוצה לארץ. תלך מטבריא לשכם דרך יום ארוך, ובאמצע הדרך תמצא חוצה לארץ והוא בית שאן, ולעולם הירדן לא עברת. זאת ועוד שהרי בביאה שניה החזיקו בקצת מקומות, אבל מכזיב ועד סוף גבול הצפון לא החזיקו כלל. וגם מכזיב ולדרום הניחו הרבה כרכים. ועל קצת אמרו הסבה למה הניחום כעניין בית שאן, ובקצתם לא הזכירו כאמרם בסוסיתא ואשקלון שפטורה ולא אמרו למה, אלא שמן הסתם יש לומר שלא נתקדשו בשניה, ולזה סיים בה ואין בהם משום ארץ העמים. אם כן מקומות שהניח עזרא הם פטורין וטהורין. ואם שמא נמצא בתוך גבולי הארץ מקומות טמאים כמו שיש דרך רצועת עכו לכזיב, יש לומר שהוא משום מדורת הגוים. וכן מסכת חגיגה פרק בתרא (כ"ה א') חומר בתרומה ביהודה. ביהודה אין בגליל לא, מאי טעמא, אמר ריש לקיש מפני שרצועה של כותיים מפסקת. והנה נמצא בארץ עצמה מקומות שמפני שבהם מושב הגוים קורין להם ארץ העמים וכדאיתא סוף מסכת אהלות (פי"ח מ"ט) עיר גוים שחרבה אין בה משום מדור הגוים, פי' רבינו שמשון ז"ל ערי ארץ ישראל שדרו בה גוים וחרבה מן הגוים. לשון הר"ם ז"ל בפירושיו ירצה בה שתהיה מדינה מארץ ישראל המוגבלת משל גוים ואחר נחרבה. וכן בתוספתא מסכת מקואות פרק ו' (הלכה א') ארץ העמים טהורה, והוא ארץ ישראל ששכנו בה גוים גם כן. דאלו חוצה לארץ כבר גזרו עליה טומאה. וכן כתב רבינו שמשון. וכן ארץ כותיים טהור ומקואותיה ומדוריה טמאין. הרי שרבותינו ז"ל קורין ארץ העמים לחלקי ארץ ישראל עצמה מפני אלו הטעמים. אף אנו נאמר שקורין לחלקי ארץ ישראל חוצה לארץ מפני שלא נכבשו בשניה. ולשון ארץ העמים ולשון חוצה לארץ הכל אחד, שחוצה לארץ הוא ארץ העמים וארץ העמים הוא חוצה לארץ, ואם כן כשנמצא שיפול אחד מאותם השמות על אי זה חלק ממנה, הוא מפני אי זה מום שמצאו חכמים באותו חלק, הן ממדור הגוים הן שלא נכבש בשניה עד שנתבטלו חוקי המתנות שם מדין תורה. והנה בית שאן אינו מכבוש שני ונשתנו חוקי מתנותיו והוא ארץ ישראל, ומומו לא נתגלה עד שבא רבי. אם כן בטול חוקי המתנות אינו עושה ארץ ישראל חוצה לארץ, ועוד ההיא דגיטין פרק קמא (ח' א') דאפילו לרבנן נסין שבים מהור ההר עד נחל מצרים באורך הוא ארץ ישראל, ואיך תהיה היבשה של מזרחה חוצה לארץ. ולזה תמצא קסרין שהחזיקו בה מעולם והתירוה כלומר שפטרוה שאז נתגלה להם שלא הייתה בכבוש שני. זה מהכרח דבריהם ז"ל, ועל פי הסברא, מאין דלגה בגבולי ארץ ישראל חוצה לארץ, עד שבארץ עכו יצאת רצועה מחוצה לארץ. וכן בין לוד ויפו נפלה חתיכה מחוצה לארץ והוא כפר לודים, והנה שלשת אלו המקומות יכללם מהלך שתי שעות, וכמה כיוצא בזה. אלא אין לנו לומר אלא הטעם שזכרנו שאנחנו לא נמצא בכתוב ולא בדברי חכמים שאירע אל הארץ מה שיחזירנה חוצה לארץ, אלא שבטלו חקי מתנותיה. והנה תבור וכרמל היו חוצה לארץ (עי' מ"ר ויחי פ' צ"ט ומגילה כ"ט א') ובאו ונתקדשו.
עוד שעזרא לא עלה אלא בשנת שבע לארתחשסתא, וזרובבל ומרדכי עלו בימי כורש. וכשעלה עזרא כבר נבנה הבית, שכן התפלל בבאו, לפני בית האלדים, ואף על פי שבשנת עשרים לארתחשסתא בא נחמיה בן חכליה והשלים המלאכה. ומדרש אגדה שעזרא היה למד תורה בבבל מברוך בן נריה. וכשעלה כבר היה אותו הקהל הראשון שהיה ארבע רבוא אלף שלש מאות וששים בעריהם, שכן כתוב (נחמיה ז' ע"ג) וכל ישראל בעריהם, הרי שקראם עריהם ואף על פי שעדיין לא בא עזרא. וכי באותו זמן שהיה הבית בנוי והיו ישראל בעריהם היו בחוצה לארץ, לא, ואף על פי שחקי המתנות לא היו כל אותם שש שנים שעזרא בבבל מדאורייתא עד שבא וקדש. וכתוב (נחמיה י"ב מ"ז) וכל ישראל בימי זרובבל ובימי נחמיה נותנים מעות המשוררים והשוערים דבר יום ביומו ומקדשים ללוים והלוים מקדשים לבני אהרן. סוף פרק השותפין שרצו, (ב"ב ט"ו א') לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה, ומאן אסקיה נחמיה בן חכליה. גם שעזרא כשבא לא בחיל ולא בכח בא שכן כתוב (עזרא ח' כ"ב) כי בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרנו מאויב בדרך כי אמרנו למלך לאמר יד אלדינו על כל מבקשיו לטובה. וגם לא באו כלם, ואמרינן מסכת יומא פרק קמא (ט' ב') אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף (שה"ש ח' ט') אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כלכם בימי עזרא נמשלתם לכסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעשיתם עצמכם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב בו. והאמת שאף עולי מצרים לא כבשו כי אם ברוחו וברצונו יתעלה. שהרי יריחו, אנה הדיק אשר בנו עליה ואנה הסוללה אשר שפכו בה, רק הריעו ותקעו בשופרות (יהושע ו' כ') ותפול החומה תחתיה. וכן באדוני צדק והמלכים אשר אתו, (שם י' י') ויהמם יי' לפני ישראל, וכן ביבין מלך חצור, (שם י"א ו') ויאמר יי אל יהושע אל תירא מפניהם כי מחר כעת הזאת אני נותן את כלם חללים לפני ישראל. וכן כל מה שכבשו הכל היה בעזר אלהי ישראל לא בכח מלחמה, שהרי ארץ חזקה מאד מצאו, וגאיותיה והרריה יוכיחו. גם היות ל"א מלכים בשעור ארץ כזאת. אם כן עזרא לא בא כלל בחזקה אלא בעזר אלהי. תוספתא (סוטה פ"ח ה"ו) ראויה הייתה ביאה שניה של עזרא כביאה ראשונה של יהושע בגבורה לבא בזרוע וכדלקמן בסמוך. ועזרא הוא שכתוב עליו (עזרא ז' ו') סופר מהיר בתורת משה, וכן כתוב (שם) כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת יי' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט. וגם כן יהושע, וכן כתיב (תהלים מ"ד ד') כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם. ולשון חכמים באמרם "קדושה ראשונה, וקדושה שניה" אינו כנגד זה המבוקש, שהרי אנו מוצאים במקרא גם כן זה הלשון על מה שהיה מקודש קודם לכן. שכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ג' א') ויקם אלישיב הכהן הגדול ואחיו הכהנים ויבנו את שער הצאן המה קדשוהו ויעמידו דלתותיו ועד מגדל המאה קדשוהו עד מגדל חננאל. וזה היה בחומת ירושלם כשבא נחמיה בן חכליה, שכן השיב לאויבים (שם ב' כ') ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם. וכבר קדם שקדושת ירושלם לא בטלה, אם כן היא הייתה בקדושתה ואומר המה קדשוהו, וכן בארץ שהיתה בה קדושה מזמן הנתינה. או יהיה לשון קדושה על חיוב המתנות לחוד וכן הוא לשון המקרא (שם י"ב מ"ז) ומקדשים ללוים והלוים מקדשים לבני אהרן, כלומר מעשרים. וכן (במדבר י"ח כ"ט) מכל חלבו את מקדשו ממנו, שר"ל מעשרו. והנך רואה שבזמן הזה אף מכבוש עולי בבל בטלו היובלות וכל התלוי בו ובהם מצות שתלויות בארץ, והארץ ההיא לעולם עומדת בקדושתה אל שאר הדברים. ובבית שני לא היה יובל נוהג, וכדאמרינן פרק השולח גט (גיטין ל"ו א') בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים, פירש רש"י ז"ל כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ. ואין לנו לומר שבטלה אלא בכיוצא בזה לחוד. ובזה הלשון אחז הר"ם ז"ל הלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז) שכתב ולמה אני אומר במקדש וירושלם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהם לא קדשה לעתיד לבא, עד כאן.
עוד ראיה שקדושה ראשונה היא לכל מילי אלא מצות התלויות בארץ. פרק אין בערכין (ערכין י' ב') תניא עד שלא נכנסו ישראל בארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, ומייתי ראיה במסכת מגלה פרק קמא (י"ד א') דאמרינן אם כן הלילה נמי נימא, אמר רבי יצחק שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק והרי יציאת מצרים, ומשני, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. הרי שזה הנס היה באותן שבעים שנה של גלות בבל ואפילו הכי מה שנתחייב בעולם מפני דיני ארץ ישראל לא ישתנה, אלמא קדושתה היא לעולם מהכניסה ראשונה ואפילו משעת נתינה לכל כיוצא בזה.
ואפילו ברכת הארץ נשארה אחר החרבן וכמו שיתבאר מההיא דסוף מסכת כתובות (קי"ב א'). מעדות רבי מאיר זכרנוה פרק ז' וכ"ש הברכה העליונה. גרסינן בתורת כהנים (פ' מצורע פי"ד) יכול כיון דכתוב כי תבואו, משבאו לעבר הירדן יהיו הבתים מטמאין בנגעים, תלמוד לומר אל הארץ, המיוחדת, דהיינו שבעה עממים לאפוקי סיחון ועוג. יכול משבאו לעמון ומואב שכבר באו סמוך לה, תלמוד לומר אשר אני נותן לכם, עד שיכבשו. כתב רבי אברהם אבן עזרא פרשת ואתחנן (דברים ג' כ"ד) וטעם זכרון זאת הפרשה לחבב ארץ ישראל. ואם הארץ תהיה חביבה ישמרו מצות הש"ם שלא יגלו ממנה. ופרשת קדושים תהיו (ויקרא כ' ז') כתב והטעם להכניס הגרים התושבים עם ישראל, שהם חייבים להיותם קדושים בעבור שידורו בארץ קדושה.
העולה בידנו מכל זה שכל מקום שנמצא לרבותינו ז"ל אומרים וקוראים חוצה לארץ לאי זה חלק שיהיה מן הארץ בתוך גבולי אלה מסעי, שרצונם לומר חוצה לארץ של כבוש שני, לא שיהיה דעתם בחוצה לארץ גמור חלילה כעמון ומואב וסוריא בבל ומצרים וכיוצא בהם. וכן כשגזרו טומאה על ארץ העמים לא גזרו אלא אלו ודומיהם לא על ארץ ישראל, אם לא שיהיה מדורם ששהו ארבעים יום. ואם כן כל מה שבתוך גבולי ארץ ישראל הנזכרים באלה מסעי, הכל לכל הפחות קדוש בקדושת ארץ ישראל לכל התועלות המבוקשים ממנה. ולענין חיוב חקיה יש הפרש וכמו שהתבאר. וכל מה שהתאבקתי בזה המבוקש הנה הוא לטעם שזכרתי שלא יאמר לי איש הא בהא תליא. וגם שלא להחזיק חלקי ארץ ישראל בחוצה לארץ לעולם. ממה שהתבאר יש לנו לעזקה שהוא לצפון נחל מצרים בסמוך, כנוב או לוד וחלבה שהוא מכבוש עולי מצרים, והוא לדרום הר ההר בסמוך, הוא כאושה ושפרעם חוץ ממצות התלויות בארץ וכמו שקדם. ועדין בג"ה נאריך בביאור הגבולים. וכזה נראה מדברי הר"ם ז"ל הלכות תרומה פרק א' (הלכה ב') ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם אבינו, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות. ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו, עד כאן. וכבר עשו כן שהרי כבשו מנחל מצרים עד טורי סמנוס. ראה גם ראה כמה דקדק הרב ז"ל במאמרו ואינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות, והוא המכוון ממבוקשנו.
לשון קדושה שאמרו ז"ל קדושה ראשונה ושניה, וכן (זכריה ב' ט"ז) על אדמת הקדש וכיוצא בו, יש לנו לחפש על זה אם הוא מלשון קדש לה' אם כן יהיה לשון איסור, אם הוא לשון (ישעי' ס"ו י"ז) המתקדשים ומטהרים, או (שמואל ב', י"א ד') מתקדשת מטומאתה, זה (לא) יתכן, אבל הנכון שהוא מלשון (יהושע כ' ז') הקדישו את קדש בגליל, שהוא לשון הכנה והזמנה וכמו שפי' אבן גנאח ז"ל. וכמו שהוא לשון חכמים הרי את מקודשת לי שהוא מלשון (שמות י"ט י') וקדשתם היום כלומר ותזמנון. וכן תמצא אותה דסוף מסכת ערכין (ל"ב ב') בעי מאי טעמא דמאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, ומסיק אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונתחייבו במעשר, אף ביאתם בימי עזרא וכו'. אם כן זה היה ענין הקדושה וכיוצא בו. וכן ההיא דריש מסכת כלים (פ"א מ"ו) אינו מורה על קדושה בעצמה, וכמו שכתב הר"ם ז"ל הלכות בית הבחירה פרק ז' (הי"ד) שלא מנה ארץ ישראל בכלל העשרה. וכן נמי לרבינו האיי גאון ז"ל, והביאו הרב בעל הערוך מלת עשר, דבר זה לשונו, נשאל מרבינו האיי גאון ז"ל עשר קדושות ששנינו בראש כלים, כשנמנה אותם יהיו אחד עשר. והשיב ארץ ישראל אינה חשובה מן הקדושות לפי ששאר העשרה יש בהם כיבוד למקום מונעין ממנו מקצת טמאות או שמונעין קצת בני אדם להכנס אליו, ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו. והבאת בכורים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים אינן בקדושות הללו. ועשר קדושות ארץ ישראל הן, וסדר אחד הן, כל אחד בתורתה עד כאן.
ואידך, ההוא דבעיא רחמי על יצרה דע"ז ובטליה, ואגין זכותיה עליהו כסוכה. והיינו דקא קפיד קרא עלוי יהושע, דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב ישוע. בשלמא משה לא בעא רחמי דלא הויא זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהויא זכותא דארץ ישראל אמאי לא ליבעי רחמי. [וכו']... הרי שתפלת ארץ ישראל לצדיקים יותר מקובלת מחוצה לה.
<h2>דף לג.</h2>
מסכת סנהדרין פרק חלק [ק"י ע"ב] ת"ר עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, ועשרת השבטים הללו הם שהגלם סנחריב וכמו שנזכר בסוף ספר מלכים. פרש"י ז"ל אין להם חלק לעולם הבא, היינו לימות המשיח, שלא יקבצם עם שאר גליות לפי שספרו בגנותה של ארץ ישראל. וכדאיתא התם (צ"ד א'), כי מטו לשוש אמרו שויא, כי מטו עלמין אמרו כעלמין, כי מטו לשוש רדי אמרו על חד תרי. רבי אומר אלו ואלו יש להם חלק לעוה"ב. שנאמר (ישעיה כ"ז י"ג), והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'. אשור, אלו עשרת השבטים. והנדחים בארץ מצרים אלו דור המדבר. אלו ואלו והשתחוו לה' בהר הקדש. עוד באותו פרק על סנחריב שהיה אחד משמונה שבשמותיו אסנפר. אמר רבי מפני מה זכה אותו רשע ליקרות אסנפר רבא ויקירא, מפני שלא ספר בגנותה של ארץ ישראל. שנאמר (מלכים ב' י"ח) ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש. ואמרינן במסכת סוטה פרק אלו נאמרים בכל לשון (ל"ד ב') ויחפרו לנו את הארץ (דברים א' כ"ד) אמר רבי חייא לבושתה של ארץ ישראל נתכוונו. כתיב הכא ויחפרו, וכתיב התם (ישעיה כ"ד כ"ג) וחפרה הלבנה ובושה החמה. מסכת מגלה פרק קמא (י"ד ב') ומסכת ערכין בסיפא (ל"ג א'), אלא אמר רבי [יוחנן], ירמיה החזירן ויאשיהו מלך עליהם וכו'. הביא רש"י ז"ל בתחלת ספר ירמיה, ואם יקשה, מאחר שירמיה התנבא מי"ג ליאשיהו, למה שלח יאשיהו חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור אל חולדה הנביאה, מלמד שלא היה שם, שהלך להחזיר עשרת השבטים בתשובה. ועוד הביא למטה (ירמיה ג' י"ב) הלוך וקראת, כאן צוהו לילך ולהחזיר עשרת השבטים.
